ד"ר אורן טנא על ההבדל בין חרדה, סטרס ופוסט טראומה

פוסט טראומה או בשמה המלא – הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) היא הפרעה נפשית הנגרמת בעקבות חשיפה לאירוע טראומטי כמו מלחמה, אירוע טרור, תאונה, פגיעה בגוף וכד'. באופן מובן, המושג תפס הרבה כותרות אחרי השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל.
אבל לא כולם חוו ישירות אירועים טראומתיים בשנה האחרונה, ועדיין – רבים חשים מצוקה, ולמעשה סובלים מחרדה. מה זה בעצם? חרדה היא אוסף תסמינים, רגשיים וגופניים, המופיעים בשורה ארוכה של מצבים, חלקם בכלל תקינים ובריאים (לדוגמה חרדה מפני תאונות דרכים, שתמנע מאתנו לרוץ לכביש). אלא שכמו כל דבר בחיים, הכול שאלה של מינון – וכשהחרדה כל כך גבוהה כך עד שהיא פוגעת לנו באיכות החיים ובתפקוד – זו כבר בעיה.

חרדה מופיעה כמובן בפוסט טראומה, אבל לא רק – היא מופיעה בדיכאון – כשאני חרד שמצבי לא ישתפר, בפוביה – נניח מעכבישים, באובססיה – נגיד שאגע במשהו מלוכלך, בחברה – בחרדה חברתית ועוד. וככל שרמת הסטרס בסביבתנו עולה, כך גם החרדה עלולה להתעצם, ולרוב היא תעשה זאת בהתאם לדרך המוכרת לנו, כלומר אצל כל אחד היא תתבטא קצת אחרת. הרבה אנשים מאז השבעה באוקטובר מגיבים נפשית לאירועים – אבל אצל חלקם זה הגביר דיכאון, אצל אחרים אובססיות, ואצל אחרים פוביות.

הקשר הדוק. למעשה עד לפני כעשור פוסט טראומה נחשבה כאחת מהפרעות החרדה במדריך ההפרעות הנפשיות האמריקאי DSM-4)). "הסיבה שפוסט טראומה עברה לפרק משלה ב-DSM-5, היא שנלווים לה תסמינים נוספים מעבר לחרדה, אבל אין ספק שחרדה היא מאפיין מרכזי בפוסט טראומה", מסביר ד"ר טנא.

"יש חפיפה משמעותית בתסמינים. אחד התסמינים המשמעותיים המאפיינים פוסט טראומה הוא תחושה של 'על הקצה' – עוררות יתר, דריכות גדולה, מתח, קושי בשינה ובריכוז. כל אלה דומים מאוד לתסמינים של חרדה גבוהה. בנוסף, אפשר לדבר על תסמינים של הימנעות – בחירה שלא להשתתף בפעילויות חברתיות, לא להיות במקום צפוף, להימנע מטלוויזיה דולקת ומכל מה שמגביר את התחושות הלא נעימות – כפי שקורה לאנשים כשהם בחרדה".

"בעוד שבפוסט טראומה החרדה מאוד מאורגנת סביב האירוע הטראומטי והוא מאוד בבסיס הדבר, הפרעת חרדה יכולה להופיע בלי התמקדות באירוע ספציפי. כדי לסבך עוד את התמונה, להרבה אנשים עם פוסט טראומה יהיו אבחנות נוספות, חופפות, כמו התקפי חרדה שלא קשורים ישירות לטראומה, התקפי פאניקה יכולים להיות קשורים לטריגר כמו לראות חייל ברחוב עם נשק ואולי בהמשך להופיע בלי קשר לטריגר ספציפי. אנחנו הפסיכיאטרים רוצים לסדר את האבחנות בצורה מסודרת ולהגיד 'זאת אוכלוסייה X וזאת אוכלוסייה Y', בעוד שבפועל המציאות הרבה יותר מעורבבת".

"כן. לכן קשה להגיד שלמישהו יש חרדה ואין לו תסמינים דיכאוניים וקשה להגיד שלמישהו יש רק פוסט טראומה ואין לו תסמינים של חרדה או דיכאון".

"בתוך עולם הפסיכיאטריה אנחנו מנסים לעשות חלוקה, שרירותית במידה מסוימת, בין התסמינים כי לפעמים המוקד של הטיפול הוא קצת אחר וגם שיטת הטיפול תהיה שונה. לדוגמה בין מי שהחרדה שלו נגרמת מדיכאון או – OCD לבין מי שהחרדה שלו נגרמת בגלל טראומה".

"זה מאוד אישי ואין תשובה אחת שנכונה לכולם. ככלל אצבע ניתן לומר שאם המצב גורם לסבל שקשה להתגבר עליו לבד וכשיש פגיעה בתפקוד – נדרש טיפול. יכול להיות אדם מאוד דאגן שחי ככה שנים רבות וזה לא מפריע לו או לסביבתו, אבל אם לדוגמה הוא מטריף את בני המשפחה שלו, לא מצליח לישון, לא מצליח להתרכז בגלל דאגה – כן מומלץ טיפול. בכל מקרה זאת החלטה אישית של האדם. גם  לאחר טראומה, טבעי שיעלו רמות הדריכות והחרדה – אם אני חווה משבר ששובר ביטחון בסיסי שיש לי בעולם, טבעי שאהפוך ליותר דרוך. יש פה איזשהו ספקטרום. אם הדריכות והחרדה מפריעות לי לתפקד או גורמות לי למצוקה קשה – כדאי לפנות לטיפול".

"בפוסט טראומה יש אצל רבים מהלך של שיפור עם הזמן, אבל יש מי שבהיעדר טיפול יחווה התקבעות של התסמינים – כמו למשל תסמיני הימנעות. אם מתרגלים, למשל, להישאר במיטה ומנתקים קשרים, עלול להיות קשה לצאת מזה. לכן לא כדאי להזניח וכדאי לטפל".

"אם יש לך חום ותלך לרופא זה בסדר, אבל אם יש בעיה בנפש לא תלך לאיש מקצוע ותנסה "להתגבר לבד"? אף פעם לא הבנתי את ההבדל הזה. גוף ונפש חד הם. אנשים לפעמים ממש מענישים את עצמם כי הם סובלים ממשהו נפשי ומחליטים שהם 'חלשים' אם יפנו לטיפול. אבל זה ממש עוול. תסמין נפשי הוא ממש כמו חום".

"אנחנו רואים הכול מהכול. באים אנשים שחוו טראומה קודמת, או בעיה נפשית קודמת, והאירועים האחרונים רק שיפעלו אותה. אבל באים גם כאלה שחווים תסמינים נפשיים לראשונה בחייהם. פונים אלינו אנשים מיישובי העוטף שחיים באזור מוכה טראומה הרבה שנים, ניצולי נובה, וגם רבים מהמרכז שהחלו לפתח תסמינים. וכמובן המון חיילי מילואים.

"חד משמעית – אפשר לצאת מטראומה ואפילו לצמוח ממנה. רבים אומרים לי שהם רוצים 'לחזור למה שהיה קודם'. אני מסביר שזה לא תמיד אפשרי, ושזו גם לא צריכה להיות המטרה. רק אתמול אמרתי למטופל – 'את הפצע או הכאב לא נוכל לקחת ממך. הטראומה שקרתה היא שלך והיא תישאר, וגם הכאב. אבל בוא נעזור לך להפוך את הפצע המדמם לצלקת כדי שתוכל לחיות עם זה. זה מה שאני רוצה – לאפשר לאנשים להפוך את הפצע לצלקת, שכבר לא יהיה מדמם וכואב. אני רוצה לאפשר לנפש להצטלק סביב הדבר הזה. אני לא אותו האדם שהייתי – יש לי כאב. אבל אפשר לחיות אתו ואפשר לגעת בצלקת בלי שזה יהפוך את כל עולמי".

"יש תחום שלם שנקרא צמיחה פוסט טראומטית. ראיינתי בתוכנית הטלוויזיה שלי 'ד"ר נפש' טייס ששכל את בתו באסון טבע בחו"ל והוא ומשפחתו החליטו לצמוח מזה – ויצאו למסע רוחני מעורר השראה בעקבות האסון שפקד אותם. ואכן לפעמים יוצאים מהטראומה בעזרת מציאת משמעות חדשה, חוויה רוחנית מחברת, הישענות על משפחה וחברים שהקשרים אתם משתנים ולעתים תופסים עומק חדש. משבר הוא במקרים רבים הזדמנות, כמו מי שעברו פיטורים וחשבו שזה סוף העולם ובסוף הצליחו למצוא את עצמם במקום טוב יותר עם יותר משמעות".

"ראינו הרבה אנשים כאלה, אבל הם לא קבוצה הומוגנית אלא אנשים שונים. יש מי שהשתמשו בסמים באופן חד פעמי ויש גם משתמשים כבדים שחזרו לסמים גם אחרי האירוע. בסופו של דבר הטיפול הוא דומה, הסם יכול לצבוע את הטראומה בגוונים שונים, אבל לא משנה את עצם מהותה".

"בגדול אני שמח על מודעות לטיפול נפשי, אבל עם זאת צריך להיזהר. כמו בכל טיפול רפואי אפשר גם לגרום נזק, וכשעוסקים בנפש האדם יש להיזהר שבעתיים. עם הרצון והנכונות של רבים לעזור ולהתגייס צריך לזכור שיש פה מקצוע שמבוסס על מדע, מחקר, ידע וניסיון – שהמטרה שלו הראשונה היא לא לגרום נזק. לנושא של עיבוד טראומה, למשל, נדרשת רגישות רבה. במיוחד כי חשיפה לטראומה היא חלק מהטיפול, אבל היא צריכה להיות מאוד מבוקרת. חשיפה חזקה מדי ומציפה מדי יכולה לגרום לנזק. ידוע שבעקבות מלחמת יום כיפור החזירו לוחמים לשחזורי הקרבות והם יצא מזה חבולים יותר.

בנוסף, יש פה משחק מאוד עדין בטיפול באנשים עם טראומה – בין התפקוד והעידוד לתפקוד לבין המקום של 'תפקיד המטופל'. צריך לעודד אנשים לעזוב את המקום של החולה – כדי לא לתגמל באופן מודע או לא מודע את החולי והנכות – אלא את התפקוד והשיקום. מסגרות טיפול שמציעות כל מיני נסיעות לחו"ל או הטבות אחרות, לעתים מתוך כוונה טובה, משרתות את "'תפקיד החולה' ומנתקות אנשים מסביבת השיקום הטבעית שלהם. צריך להיזהר עם זה".

"זה אישי. בוודאי שאנשים שעברו חוויה קשה משותפת יכולים מאוד להיעזר זה בזה במסלול השיקום. אבל חשוב להבין שלא מדובר בגוש אחד. כשמשייכים את משתתפי הנובה לקהילה יש אלמנט של 'להמשיך את הפסטיבל' וזה לא תמיד נכון מקצועית. המאבק צריך להתמקד בלחזור לחיים. גם כשמדברים על ניצולי נובה – הרי לא כולם באותו מקום; כל אחד הוא סיפור בפני עצמו והוא צריך טיפול שמותאם לו עצמו. להסתכל על זה כקבוצה שיוצאת יחד לסקי ולחו"ל זה קצת לשמר את המקום של 'אני ניצול נובה ואני דפוק', לעומת 'אני ניצול נובה ואני עולה על מסלול של שיקום ותפקוד'".