לחוצים מהמצב? קופצים מכל אופנוע חולף? קראו את הטיפים השווים של מי שמטפלת למעלה מעשרים שנה בתחום החרדות ומכירה כל מחשבה טורדנית באזור
ראיון עם ליאת מורבצ'יק, עובדת סוציאלית קלינית במחלקה הפסיכיאטרית, בית החולים איכילוב.
אנחנו זזים בתוך העולם הפנימי שלנו בקשת של רגשות. לכל רגש יש התחלה אמצע וסוף. אם אנחנו חושבים על מישהו שנפטר, נניח סבא אהוב. נהיה לזמן מה בפסגה של הרגש ונחוש עצב רב, כמה רגעים אחר-כך הרגש ירד כמו בעקומה יורדת עד שיעבור. כמה זמן נהיה בפסגת הרגש? זה תלוי, יש אנשים עם מערכת עצבים רגישה שיכולים להישאר בפסגה זמן רב כי הם מוצפים בקלות ודעיכת הרגש אצלם איטית יותר ויש אנשים שמוצפים פחות. זה משתנה מאדם לאדם ומאישה לאישה.
ואם מדברים על רגש כמו חרדה?
"אם לא מעצימים חרדה באמצעות מחשבות שמלעיטות אותה, הגל יימשך כעשר דקות".
במציאות הנוכחית הגלים לא מפסיקים
"זה נכון. אירוע רודף אירוע וכך גם הגירויים. אבל קודם כל כדאי להפריד בין פחד לבין חרדה. פחד זה איום ממשי, קונקרטי, משהו שקורה עכשיו – עברתי ברחוב ואוטובוס כמעט דרס אותי. זה פחד. לעומת זאת, אבל אם אני אקרא או אחשוב על כטב"ם שנפל באזור מרוחק ממני ואחשוש ממנו – זאת כבר חרדה.
מצב בו נוצרת טראומה הוא כזה שבו כשהייתה סכנה כלשהי לחיי או שנחשפתי לאיום על חייו של מישהו אחר ולא יכולתי להגיב. בדרך כלל במצבי סכנה נגיב בלחימה או בריחה. מאוטובוס או כטב"ם אני אנסה לברוח, במצב אחר אולי אצליח להילחם. יש עוד מצב בו אני עלולה לקפוא. אני ארגיש גל של קור מקפיא בגוף ואני אתקשה לזוז, להגן על עצמי או על אחר. פה נוצרת הטראומה.
דמיינו שאנחנו נמצאים בנהר החיים או כמונח מקצועי יותר – חלון הסיבולת. אנחנו קמים בבוקר רגועים, שותים קפה, ושמעים קצת מוזיקה. ואז אני פוגשת את השכנה והיא אומרת משהו מעצבן ואני מתעצבנת, בהמשך אני מספרת עליה לחברה וצוחקת מזה. את קשת הרגשות האלה אנחנו כבר מכירים ויודעים לווסת, זה נהר החיים שמוכר לנו. זה חלון העוררות שלנו".
אז מתי זה מסתבך?
"כשמגיע אלינו מידע שגדול עלינו וגורם לנו להצפה רגשית. זהו מצב של רגש עוצמתי מאוד, נניח כמו רגש החרדה ואז הגוף יוצא מהאזורים הרגילים שלו. כלומר, תהיה נסיקה חדה למצב של עוררות יתר או המצב ההפוך של ניתוק, או דיסוציאציה. מי שהיה בעבר במקום טראומטי, כמו מי שהיו במסיבת הנובה. הם כבר לא בנובה, אבל לרגעים מסוימים בעולם הפנימי שלהם הם רצים ושומעים יריות".
איך זה נקרא?
"הצפת יתר, ואז רואים כמו התפרצות געשית פיזית ורגשית: בכי, צעקות, אי שקט פיזי, ויש מצב הופכי של דיסוציאציה – הגוף מכבה את עצמו, לא מסוגל לסבול, כמו במערכת חשמל שהפקק קופץ ואין יותר חשמל. במצבי קיצון כאלה נראה אנשים ששותים אלכוהול, לוקחים סמים, ועושים מאמצים לא להיות נוכחים".
מתי מגיעים אליכם לעזרה?
"מי שלא יכולים לשאת את דריכות היתר וזה תוקף אותם הרבה פעמים ביום או שהם נעשים דיסוציאטיביים שגורמים להם להסתגר או להתמכר לשתייה או סמים, יש חוסר תפקוד, דיכאון, קשיים חברתיים ומשפחתיים וכד'".
ומה בנוגע למי שלא חוו טראומה ישירה, אבל עדיין חרדים מאוד
"גם הם עלולים לחוות את המצב של יציאה מחלון הסיבולת. גם אם לא היו בעוטף בזמן השבעה באוקטובר, זה לא משנה. זה מה שהם מרגישים ואפשר לעזור להם".
למה יש שמתקשים לתפקד ואחרים לא
"כבני אדם אנחנו מתוכנתים לשמור על החיים שלנו, לשרוד. הדבר שקרה בשבעה באוקטובר טלטל אותנו. מספיק ששמענו על זוועות הנובה או העוטף כדי לדמיין או להזדהות איתם בעולם הפנימי שלנו. הדמיון והאמפטיה לאחרים מספיקים כדי להפעיל את החרדה. לא חייבים לחוות את האירוע באופן ישיר, אבל זה לא חייב להציף כל אחד באותו אופן, יכול להיות שלאדם אחד יש מערכת עצבים רגישה ולשני יש מערכת עצבים עם סיבולת טובה יותר. כמובן שיכול להיות, אם כי לא בהכרח, שהנושא יושב על טראומות קודמות. נניח שבאירוע בטחוני קודם הוא נלחץ והיה לבד עם הרגשות שלו ואז כל צפייה בחדשות תפעיל טריגר שיציף טראומה קודמת".
איך יודעים אם יש לנו טריגר קודם?
"אנחנו לא באמת יודעים. כל החיים שלנו אנחנו מווסתים הרבה רגעים של בהלה, ממש מאז ששמענו דלת נטרקת בימנו הראשונים בעולם. אנחנו כל הזמן חשופים בתקשורת לאירועים קשים, ומי שיש לו טראומות קודמות או מערכת עצבים רגישה יופעל במקרים האלה.
כיום אנחנו נמצאים במעין אירוע אינסופי. אנשים מחוברים פה למדינה ולאנשים – אם מתפרסמת הודעת 'הותר לפרסום' כולנו עצובים, גם אם לא הכרנו ישירות את החייל שנהרג או מי ממשפחתו. אנחנו מאוד מעורבים בחיי המדינה ולכן המידע שמגיע בעשרת החודשים האחרונים נוגע לכולם ומפעיל את כולם. כל אחד הוא כמו בן השכן או הבן שלנו עצמנו. פוגשים את זה כל הזמן, אנחנו שבט עם כל הנרטיב של השואה, והקמת המדינה והאתוס הצבאי".
מה את מציעה למי שמצליח לתפקד, אבל מרגיש מדי פעם חרדה מהמצב?
"השלב הראשון הוא לקרוא כתבה כזאת שמסבירה שהכל הגיוני ונורמלי במצב הזה. אחר-כך כדאי שכל אחד יכיר את מערכת העצבים האישית שלו ויהיה מודע לכך שיש רגעים שנהיה מוצפים. שנית כדאי להימנע ככל האפשר מהחשיפה לחדשות, זה לא מוסיף כלום, רק מחליש. אם חייבים, אפשר לראות כמה דקות של חדשות בסוף היום. צריך לנסות להבין מה הם המצבים שגורמים להצפה הרגשית ולהימנע מהם. בנוסף, לנסות לראות מה מרגיע – לשחק משחק קופסה עם הילד, לצאת להליכה, לשתות קפה עם חברה – כל אחד יודע מה הרגיע אותו בגל הקודם של ההצפה. אלכוהול, אגב, לא מרגיע באמת. כל אחד צריך לעשות מאמץ לחזור לנהר החיים, כשמערכת העצבים מתפקדת באזורים הרגילים שלה'".
להיות כל הזמן במצב של דריכות זה פוגע?
"בהחלט, זה לא בריא לחיים כי זה כל הזמן להיות באזורים שאי אפשר באמת לחשוב, לתכנן, לבחור. במצבי הקיצון אתה עסוק בהישרדות וקשה מאוד לחיות ככה, בטח קשה לקדם מטרות ארוכות טווח כמו לימודים, זוגיות ועבודה".
מה קורה עם מחשבות לא נעימות שצצות לפני השינה?
"בלילה ההגנות שלנו יורדות. הראש מונח על הכרית והמחשבות שוב נודדות לאזורי החרדה. כל הדאגות יוצאות ברגעים האלה".
מה עושים?
"עובדים במשך היום להרגיע את הגוף וכמובן משקיעים בהיגיינת שינה – להיכנס לחדר נקי ומאוורר אחר מקלחת טובה והתרעננות, להיפרד מהטלפון הנייד, אפשר לקרוא ספר טוב לצד מנורה עם אור רך, לתרגל נשימות או לדמיין מצב בטוח".
למדת משהו מהמקרים שמגיעים מאז השבעה באוקטובר?
"מאז השבעה באוקטובר איכילוב פתח את 'איכילוב עוטף' ואני ניהלתי את החלק של הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי CBT – לנפגעי הקו הראשון במלחמה. בשבועות הראשונים הייתה כאן הצפה של פניות – אימהות לילדים קטנים, אנשים שהיו תקועים שעות בממ"דים, הורים ללוחמים, נשות מילואימניקים, אנשי שדרות ואופקים וגם ניצולים מסיבת הנובה שהלכו לכל מיני מקומות כמו חוות רונית או הודו וחזרו ולא מצאו את עצמם. הטיפול היה אותו טיפול כמו של כל אדם שסובל מטראומה".
איך מתנהל תהליך של מטופל שפונה אלכם?
"הטיפול השיגרתי מתחיל בתהליך של אינטייק – מפגשי היכרות עם המטופל, השלב הבא הוא מתן אבחנה והחלטה לגבי אופן הטיפול (תרופתי, פסיכותרפיה, אשפוז ועוד). אחר כך מתחילים טיפול, כל מקרה לגופו כמובן".
איך משפיע עלייך לשמוע מקרים קשים במשך היום?
"כמטפלת אני לפעמים לוקחת את זה הביתה. לפעמים אני חושבת על מטופלים וזה משפיע עלי כמובן. אנחנו פה צוות מאוד מגובש ואם צריך אני יכולה לדפוק על הדלת של ד"ר יעל דמבינסקי למשל, שמנהלת איתי ביחד את מרפאת החרדה, ולבקש ממנה שתכיל אותי. זה בהחלט קורה וגם ההיפך. יש לי גם הדרכה שבועית שאני מקבלת, אני מביאה מקרים לדיון. גם אני צריכה מקום".
ה-cbt נחשב ככלי חזק לטיפול בפוסט טראומה
"אני עצמי מטפלת בשיטה אינטגרטיבית וזה אחד הכלים שאני עובדת איתם. בעזרת פסיכותרפיית CBT עובדים על הקוגניציה, על המחשבות, שלפעמים יכולות להיות קטסטרופליות, מכלילות קופצות למסקנות לא נכונות.
באמצעות הטיפול הזה בני אדם לומדים להכיר את המחשבות הטורדניות ואת הפחד המרכזי שמפעיל אותם. לא תמיד אנחנו שמים לב למחשבות שחולפות לא בראש, ולא כל המחשבות עוברות עיבוד. צריך קודם כל להיות מודעים למחשבות האלה וזאת כבר התקדמות מסוימת. השלב הבא הוא ללמוד איך להתמודד איתן. חלק מהעבודה היא להיחשף למחשבות האלה. להזמין את המחשבה וללמוד איך להיות איתה, לבדוק מה זה עושה לי בגוף ואיך אני יכול להרגיע את עצמי".
איך עובדת החשיפה בדימיון?
"החשיפה בדימיון עובדת בתוך העולם המנטלי-הפנימי. אני מנסה לדמיין תסריט שאני עוברת במקום שמפחיד אותי. מתרגלים את זה ביחד בטיפול בהדרגה לפי סולם של חשיפה, כל פעם מעלים קצת את רמת הקושי של התסריט המפחיד ושוהים בו עד שהאדם מתרגל ומגיב פחות בבהלה וזה עובד".
ומה קורה למי שהיו בנובה?
"איתם לא בהכרח נכנס במחשבות או נסריט מיד את אזורי הקרב. אלה שיטות עבודה לא פשוטות שעלולות להציף. נתחיל בעדינות, נדאג קודם להתייצבות ולאיזון. ואם כבר נעשה את זה יהיה עם מטופל שנדע שהוא יכול לעמוד בזה, אבל כאמור זה לא פשוט וכדאי לחשוב על כך ביחד בהדרכה".